ביאור שטיינזלץ על מכות ז׳

1 ובענין פסול עדים, מסופר: שני אנשים בשם אילעא וטוביה, שהיו עדים על שטר הלוואה, קריביה דערבא הוה קרוביו של הערב להלוואה היו, ונשאלה שאלה לגבי כשרותם כעדים בשטר זה. סבר סבור היה רב פפא למימר לומר: גבי אצל לוה ומלוה רחיקי נינהו רחוקים הם ולכן עדותם בשטר זה כשירה. אמר ליה לו רב הונא בריה בנו של רב יהושע לרב פפא: אי לית ליה אם אין לו ללוה לשלם את חובו, לאו בתר ערבא אזיל האם לא אחר הערב הולך המלוה לגבות את חובו? אם כן, נמצא שהערב קשור בהלוואה הזו, ולכן יש לפסול את העדים הללו בשטר זה משום קירבת משפחה.

2 א משנה ועוד בענין עדות על אדם שחייב מיתה. מי שנגמר דינו בבית דין למיתה, וברח, וחזר ובא לפני אותו בית דין שנתחייב בו — אין סותרין את דינו לדון אותו מחדש, אלא עושים בו כפי שפסקו קודם לכן. משום כך, כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו: "מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו למיתה בבית דין של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו" — הרי זה יהרג על סמך עדותם זו.

3 ועוד כמה דינים כלליים בענין זה: סנהדרין, שבכוחה לדון דיני נפשות, נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ. ועוד אמרו: סנהדרין ההורגת פעם אחד בשבוע בשבע שנים נקראת חובלנית. משום שחכמי הסנהדרין היו מדקדקים הרבה בעדויות, ונדיר היה שיימצא אדם נהרג על ידם. ר' אליעזר בן עזריה אומר: סנהדרין ההורגת אחד לשבעים שנה נקראת חובלנית. ר' טרפון ור' עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין היינו דנים באופן כזה שלא היה נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם כך היו עושים אף הן היו מרבין בכך שופכי דמים רוצחים בישראל, שהרי אז הכל יודעים שאין עונש מוות קיים בפועל, ולא היו נרתעים מלרצוח.

4 ב גמרא נאמר במשנה שמי שנגמר דינו וברח, וחזר לפני אותו בית דין — אין סותרים את דינו. ונדייק מכאן: לפני אותו בית דין הוא שאין סותרין, הא הרי אם בא לפני בית דין אחר — סותרין, וחוזרים ודנים בו. אולם הא תני סיפא הרי שנה בסופה של המשנה: כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו: "מעידין אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני, ופלוני ופלוני עדיו" — הרי זה נהרג, משמע שגם בבית דין אחר אין סותרים, אלא מסתמכים על מה שהוחלט בבית דין אחר. ואם כן, יש סתירה בין הדיוק של הרישא והסיפא!

5 אמר אביי: לא קשיא אין זה קשה, כאן בתחילת המשנה, שלמדנו ממנה שסותרים את דינו בבית דין אחר, מדובר כשבא לפני בית דין שבארץ ישראל לאחר שנגמר דינו בחוצה לארץ, כאן בסוף המשנה, שלמדנו ממנה שאין סותרים — כשבא לפני בית דין בחוצה לארץ לאחר שנגמר דינו בארץ ישראל.

6 דתניא ששנויה ברייתא: ר' יהודה בן דוסתאי אומר משום בשם ר' שמעון בן שטח: ברח הנידון מארץ לחוצה לארץ — אין סותרין את דינו אלא מבצעים מה שפסק בית דין שבארץ. ברח מחוצה לארץ לארץ — סותרין את דינו, מפני זכותה של ארץ ישראל, שמא ימצא לו בית הדין זכות.

7 ג שנינו במשנה שסנהדרין נוהגת בארץ ובחוץ לארץ. ומבררים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו שגם בחוץ לארץ יש סנהדרין? דתנו רבנן ששנו חכמים: נאמר בדיני רוצחים "והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבותיכם" במדבר לה, כט למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ,

8 אם כן, מה תלמוד לומר "בשעריך" "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". דברים טז, יח, שמשמע מכאן שרק בארץ ישראל שרק בה ישנם "שעריך" — השייכים לעם ישראל יש מצוה להקים בתי דין? יש לומר כך: בשעריך, בארץ, אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך מחוז ומחוז ובכל עיר ועיר, ואילו בחוצה לארץ אתה מושיב סנהדרין בכל פלך ופלך, ואולם אי אין אתה מושיב בכל עיר ועיר. וגם הוא מדוייק מ"בשעריך" — שבכל שער עיר שבארץ ישראל ראוי לעשות סנהדרין, ולא בחוץ לארץ.

9 ד שנינו במשנה: סנהדרין ההורגת אחת לשבע שנים נקראת חובלנית. ור' אלעזר בן עזריה אומר: אחת לשבעים שנה. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: האם כוונתו של ר' אלעזר בן עזריה לומר שסנהדרין ההורגת אחת לשבעים שנה ולא אחת לשבע שנים נקראת חבלנית, או דלמא שמא כוונתו לומר כי אורח ארעא דרך העולם היא שסנהדרין הורגת אחת לשבעים שנה, ואז אינה נקראת חבלנית? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו תעמוד הבעיה במקומה.

10 שנינו שם שר' טרפון ור' עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג בה אדם מעולם. ושואלים: היכי הוו עבדי כיצד היו עושים שלא ייהרג אדם, כאשר באים עדים ומעידים עליו שהרג אדם במזיד? ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: היו שואלים את העדים: האם ראיתם אם טריפה שהרג אותו איש או שלם הרג? שמא היה האיש הזה חולה מחלה אנושה קודם לכן, והיה כבר נחשב כמת. ודבר כזה, שאי אפשר לדעת אותו בבירור, ממילא פוסל כל עדות של עדי הריגה.

11 אמר רב אשי: גם אם תמצא לומר שבדקוהו לאחר מיתה, ושלם הוה היה, עדיין ניתן היה לערער ולומר: דלמא שמא במקום בו תקע את הסייף בגוף ההרוג נקב הוה היה שכבר נתקע בו סייף, ואתם ראיתם אדם שעשה זאת בפעם השניה, כשהיה כבר בעצם הרוג.

12 ושואלים: בבועל את הערוה היכי הוו עבדי איך היו עושים כדי לפטור אותו? אביי ורבא דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם, היו שואלים אותם: האם ראיתם ממש את הביאה, כמכחול הנכנס בשפופרת? ומכיון שדבר זה קשה לראות אותו, אפשר לטעון שלא היתה עדות גמורה על הביאה. ושואלים: ורבנן וחכמים, שאינם סבורים כר' טרפון ור' עקיבא, היכי דיינו איך היו דנים במקרה כגון זה? הלוא השאלה בכל זאת קיימת! ומשיבים: הם סברו כדעת שמואל, שאמר שמואל: במנאפים יש לדון משיראו כמנאפים, כעושים מעשה של ביאה, גם בלא ראיה של "כמכחול בשפופרת".

14 א משנה אלו הן הגולין — ההורג נפש בשגגה, הוא זה שגולה. אולם בכך יש פרטים: היה מעגל במעגילה שהיו טחים את הגג בטיח, ומחליקים אותו במכשיר עגול שהיו מגלגלים על הגג, ונפלה עליו המעגילה על אדם והרגתו, או היה משלשל בחבית להורידה מן הגג ונפלה עליו על אדם והרגתו, או היה יורד בסולם ונפל עליו על האיש והרגתו — בכל אלה הרי זה גולה. אבל אם היה מושך במעגילה כלפי עצמו, ונפלה המעגילה מידיו עליו על אדם אחר והרגתו, או היה דולה בחבית ומעלה אותה, ונפסק החבל ונפלה עליו על אדם והרגתו,

15 היה עולה בסולם ונפל עליו על אדם אחר והרגו — הרי זה אינו גולה. זה הכלל: כל שאירע לו הדבר בדרך ירידתו של ההורג — גולה, וכל הריגה שנעשתה שלא בדרך ירידתו — אינו גולה.

16 א גמרא על האמור במשנה שאין גולה אלא כשאירע הדבר בדרך ירידה, שואלים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו? שאמר שמואל: שכן אמר קרא הכתוב בפרשת הגולים לעיר מקלט "ויפל עליו וימת" במדבר לה, כג ללמדנו שאינו חייב גלות אלא עד שיפול דרך נפילה.

17 ומביאים, תנו רבנן שנו חכמים: מה שנאמר שם "בשגגה" במדבר לה, יא — הרי זה בא ללמד פרט למזיד שאינו גולה. ומה שנאמר בפרשה אחרת של חייבי גלות "בבלי דעת" דברים יט, ד — הרי זה פרט למתכוין.

18 ותוהים על הברייתא: מה צריך ללימוד מיוחד לגבי מזיד? והלוא פשיטא פשוט הוא שאינו גולה, שכן בר קטלא בן מוות הוא! אלא אמר רבא: אימא אמור שהכוונה ב"מזיד" היא פרט לאומר מותר כלומר, מי שהיה סבור שמותר להרוג את האיש. ובמקרה כזה, אף שאינו חייב מיתה, אינו גולה. אמר ליה לו אביי: אי אם מדובר פה באדם האומר מותר, הלוא אדם כזה אנוס הוא, ואיך אפשר לכנותו מזיד? אמר ליה לו רבא: שאני אומר לא כן, אלא האומר מותר, כיון שנתכוון להרוג — קרוב למזיד הוא.

19 ועוד שנינו שם: "בבלי דעת" — פרט למתכוין. ותוהים: מתכוין? פשיטא פשוט, הלוא בר קטלא בן מוות הוא! אמר רבה: הכוונה היא פרט למתכוין להרוג את הבהמה ואירע לו שהרג את האדם, וכן אם התכוון להרוג את הגוי והרג את ישראל, וכן אם התכוון להרוג נפל ולד שאינו בר קיימא שאין חייבים על הריגתו, והרג ולד בן קיימא.

20 תנו רבנן שנו חכמים בדין רוצח בשגגה, על הפסוק "ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה" במדבר לה, כב: "אם בפתע" — הרי זה בא למעט: פרט לקרן זוית, שאם בא הנרצח כנגדו מקרן זוית, ופגע בו בשגגה — אינו גולה. "בלא איבה" במדבר לה, כב — בא למעט: פרט לשונא, שאף שהדברים נראים לגמרי כשגגה, אנו מניחים שאין הדברים כן. "הדפו" במדבר לה, כב — כוונתו שדחפו בגופו ונהרג, שגם על כך הוא חייב לגלות. "או השליך עליו" — להביא לרבות ירידה שהיא צורך עליה, כגון שהיה מתכופף על מנת להרים דבר־מה, ובתוך כדי תנועה זו הרגו, שגם הוא גולה. "בלא צדיה" כוונתו — פרט למתכוין לזרוק אבן לצד זה והלכה לה לצד אחר.

21 וכן נאמר ברוצח בשגגה "ואשר לא צדה" שמות כא, יג, ומכאן למדים: פרט למתכוין לזרוק אבן שתים שתי אמות, ואירע שזרק ארבע אמות, ונהרג בה אדם. ועוד ממה שנאמר בפרשה אחרת בדין זה "ואשר יבא את רעהו ביער" דברים יט, ה יש ללמוד: מה יער שהוא מקום הפקר, שיש רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם, אף כל מקום שרשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם יש בו דין גלות, ואין בכלל זה מי שנכנס לחצר חבירו שלא ברשותו, שאם נהרג שם בשגגה — אין בעל הבית גולה.

22 ב ומביאים דיון הקשור במה שנזכר בברייתא. בעא מיניה שאל אותו ר' אבהו מר' יוחנן: היה עולה בסולם ונשמט השליבה של הסולם מתחתיו, ונפלה והרגה את חבירו, מהו, מה דינו לענין גלות? כי האי גוונא כגון זה הריגה בדרך עליה היא ופטור מגלות, או הריגה דרך ירידה היא, וחייב? אמר ליה לו: כבר נגעת בענין זה בברייתא, בדין ירידה שהיא צורך עליה שאף זה בכלל חייבי גלות.

23 איתיביה הקשה לו ר' אבהו ממה ששנינו במשנה, זה הכלל: כל שבדרך ירידתו — גולה, שלא בדרך ירידתו — אינו גולה, ומה שנאמר בלשון כוללת "כל שלא בדרך ירידתו" לאיתויי מאי להביא לרבות מה הוא בא שלא נתפרש קודם? לאו לאיתויי כהאי גוונא האם לא להביא מקרה כגון זה, שכיון שלא היה הדבר בדרך ירידתו אלא בעלייתו, למרות שההריגה נגרמה על ידי השליבה שהפיל למטה — אינו גולה? ענה לו ר' יוחנן: וליטעמיך ולשיטתך שלשון זו לשון ריבוי היא, מה שנאמר קודם במשנה "כל שבדרך ירידתו גולה", לאיתויי מאי להביא מה? איזה מקרה מקביל יש לכך?

24 אלא גם אתה מודה שדבר זה בא לאיתויי להביא, לרבות קצב החותך בשר ועצמות בסכין קצבים, הכא נמי כאן גם כן הובא הכלל לאיתויי להביא מקרה של קצב. דתניא ששנויה ברייתא: קצב שהיה מקצב וחותך אברים בקופיץ שבידו, תנא חדא שנה חכם אחד: אם הרג אדם כאשר היה האיש לפניו — חייב, אם פגע בו כשהיה האיש לאחריו — פטור. ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: לאחריו — חייב, לפניו — פטור. ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: בין לפניו בין לאחריו — חייב, ותניא אידך ושנויה עוד ברייתא אחרת: בין לפניו בין לאחריו — פטור, ולכאורה יש בברייתות אלה ארבע דעות שונות באותו נושא עצמו. ולא קשיא ואין זה קשה, שהרי כאשר קצב רוצה להכות בכח על הבשר שלפניו, הוא מרים את הקופיץ ומוריד אותו לאחריו, לצורך התנופה, ולאחר מכן הוא מרים את הקופיץ מאחרי גבו ומוריד אותו לפניו על גוש הבשר שרצונו לחתוך. ונמצא שבמהלך זה הוא מוריד ומעלה את הקופיץ גם לפניו וגם לאחריו.

25 וכך יש להסביר את הברייתות, שכל אחת מהן מדברת במקרה אחר: כאן שחייב לפניו ופטור לאחריו — בירידה שלפניו כשהוריד את הקופיץ לפניו, ועליה שלאחריו בזמן העלאת הגרזן מאחרי גבו. כאן שאמרו שלאחריו חייב ולפניו פטור — הוא בעליה שלפניו שמעלה את הקופיץ מלפניו, וירידה שלאחריו כדי שיוכל להניפו בכוח.

26 כאן שאמרנו שבשניהם חייב — בירידה שלפניו וירידה של אחריו, כאן שבשניהם פטור — בעליה שלפניו ועליה של אחריו. והוא מה שנאמר במשנה בשני הכללים שהובאו בה: כל שהרג בירידה חייב, וכל שדרך עליה פטור, בין מלפניו ובין לאחריו. עד כאן דברי ר' יוחנן. ושבים לדון בשאלתו של רבי אבהו, בענין מי שהיה עולה בסולם.

27 ומציעים: לימא כתנאי האם לומר שהיא כמחלוקת תנאים, ששנינו: היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו, תני חדא שנה בברייתא אחת חייב, ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת פטור. מאי לאו בהא קא מיפלגי האם לא בנושא זה הם חלוקים, דמר סבר שחכם זה סבור ירידה היא, ולכן חייב, ומר סבר וחכם זה סבור עליה היא, ופטור?

28 ודוחים: לא, דכולי עלמא לדעת הכל עליה היא. ולא קשיא קשה ההבדל בין הברייתות, כאן מדובר לניזקין, שודאי חייב לשלם דמי נזיקין, ככל מזיק אחר, שלא חלקו בו באיזה אופן הזיק, אם בשוגג או במזיד. כאן — לגלות, הריהו פטור, משום גזירת הכתוב.

29 איבעית אימא אם תרצה אמור הא והא זה וזה מדברים לענין גלות, ולא קשיא ואין זה קשה, הא זה — דאתליע שהתליע העץ, הא זה שלא אתליע התליע, והיה זה כאונס, שלא יכול לדעת שתישבר השליבה.

30 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: הא והא זה וזה מדובר שלא אתליע התליע העץ, ולא קשיא ואינו קשה, הא זה שפטור — דמיהדק שהיתה השליבה מהודקת ולא היה לו להעלות על הדעת שתיפול, והא וזה שחייב — שלא מיהדק היתה מהודקת.

31 ג משנה נשמט הברזל הלהב של גרזן או קרדום מקתו, ועף והרג את הנפש, רבי אומר: אינו גולה, וחכמים אומרים: גולה. ניתז חלק מן העץ המתבקע על ידי הגרזן, והרג את הנפש, רבי אומר: גולה, וחכמים אומרים: אינו גולה.

32 ד גמרא תניא שנויה ברייתא, אמר להם רבי לחכמים: וכי נאמר בכתוב "ונשל הברזל מעצו" כלומר, מן הקת שלו? והלא לא נאמר אלא "ונשל הברזל מן העץ"? והכוונה היא שניתז חלק מן העץ שהוא חוטב! ועוד ראיה לכך, נאמר "עץ" למטה "ונשל הברזל מן העץ" ונאמר "עץ" למעלה קודם לכן "ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ", מה "עץ" האמור למעלה כוונתו מן העץ המתבקע, אף "עץ" האמור למטה כוונתו מן העץ המתבקע, ולא עץ הגרזן.

33 אמר רב חייא בר אשי אמר רב: ושניהם, גם רבי וגם חכמים, מקרא אחד דרשו, שנאמר "ונשל הברזל מן העץ" דברים יט, ה, רבי סבר: יש אם למסורת, שבסיס הלימוד הוא על פי מסורת הכתיב, ולאו דווקא על פי הניקוד המקובל, ולכן אפשר לקרוא כאילו "ונישל" כתיב, שהברזל מתיז חתיכת עץ מן העץ, ורבנן סברי וחכמים סבורים: יש אם למקרא, שבסיס הלימוד הוא בדרך הקריאה המקובלת, והרי "ונשל" קרינן קוראים אנו, ומשמע שהברזל עצמו נשל מן העץ והרג.

34 ושואלים: וכי רבי יש אם למסורת סבירא ליה סבור הוא?